5 כללי הזהב במטרדים בבית משותף
1. התחשבות – מגורים בשכנות מחייבים מראש ויתור והתחשבות מתמדת. הקירבה הפיזית לא מאפשרת התנהגות "חופשיה" וצריך להפנים זאת מן הרגע הראשון שמקבלים מפתח לדירה בבית משותף. עקרון הויתור וההתחשבות חל על כולם: גם על הצד "המטריד" וגם על הצד "הסובל". שני הצדדים צריכים לרדת מהרצון המקסימלי שלהם ולהיפגש באמצע. בבית משותף אין ולא תהיה דממה מוחלטת ואין ולא תהיה מסיבה מתמדת.
2. מהקל לכבד – הטיפול הנכון הוא מדורג. לעולם לא להתחיל ב"נשק כבד" כמו תביעה או איום בתביעה. תמיד להתחיל בדרך החברית והנעימה ביותר. זה לא מעיד על חולשה. להיפך. פניה מנומסת בעל פה, פנים אל פנים, הסבר רגוע – עשויה להביא לפתרון מהיר וקל. לעיתים "המטריד" כלל לא מודע למצוקה או לבעיה שהוא יוצר. רק אם זה לא עוזר עולים בדרגה, למכתב, או פניה דרך עורך דין ולבסוף, בלית ברירה, להליך משפטי.
3. גורמים מגשרים – לפני עימות ישיר ולפני עורכי דין, לנסות בכל דרך למצוא "מגשרים", "מתווכים". זה יכול להיות שכן אחר שמכיר את הצדדים ואינו צד לסכסוך. זה יכול להיות ועד הבית. זה יכול להיות מישהו חיצוני בעל כישורי גישור. מגשר טוב יפתור את רוב החיכוכים. וכל מקרה שנפתר בדרך כזו מחזיק מעמד יותר מנצחון בבית משפט.
4. קביעת נהלים ברורים – מאחר ויש אי בהירות רבה לגבי מה מותר ומה אסור ואין פרטיות מלאה לאף אחד, אז כדאי לקבוע באסיפת דיירים, בהחלטת רוב, נהלים ברורים, קווים אדומים. הנהלים הללו יכולים רק להוסיף על החוק ולא לגרוע ממנו. הנוהל צריך בעצמו להיות מאוזן וסביר. בדרך כלל (אבל לא תמיד) הרוב מייצר החלטות מאוזנות והגיוניות כי בתוך הרוב יש גם שכנים צעירים ומבוגרים, עם או בלי ילדים, עם או בלי כלבים, עם או בלי תחביבים שונים (מוזיקה; עישון; מנגל; אירוח וכו') ולכן בעיקר בבתים עם הרבה דיירים החלטות הרוב הן סבירות.
5. רגישות סובייקטיבית – רוב המטרדים אינם "מתמטיים" כלומר לא מוגדרים בתוך מערכת חוקים מדוייקת. יש הרבה מרחב לפרשנות ולשיקול דעת. ויש גם הרבה רגישויות סובייקטיביות (בעיקר לרעש). לכן צריך להפחית ציפיות, כולל מהיכולת של הליכים משפטיים לפתור מטרדים (רבים מתאכזבים כששופט שומע את סיבלם האיום והנורא ולא רק שאינו מזדהה, אלא דווקא מרים גבה).