בהעדר נוהל שעוגן בתקנון או לכל הפחות בהחלטת אסיפת הדיירים, הוועד אינו מוסמך לתת הנחות, גם לא במקרה של מצוקה כספית וכמובן גם לא מכל סיבה אחרת. העדר הסמכות נובע מעקרון השוויון ומהעובדה שקופת הבית היא כסף של כל הדיירים, לא של ועד הבית. לכן, עם כל אי-הנעימות, ועד בית אינו רשאי לנהל הסדרי תשלום שונים ומקלים לדייר כזה או אחר, מכל סיבה שהיא, כפי שאינו יכול לנהוג בחומרה מיוחדת כלפי דייר כזה או אחר. למשל, אם נקבע בהחלטת אסיפת דיירים שתביעה נגד סרבן תשלום מוגשת לאחר צבירת חוב של 6 חודשים רצופים, הרי שיישום החלטה זו על ידי ועד הבית חייב להיעשות בצורה שוויונית כלפי כולם ואין הוועד רשאי לנקוט באכיפה סלקטיבית, שדינה בדיוק כמתן הקלה או הנחה.
אם דייר פונה לוועד הבית בבקשה לפריסת תשלומים, דחיית תשלומים, הנחה או כל הקלה או הטבה אחרת, קטנה כגדולה, ועד הבית רשאי להעביר את הנושא להכרעת אסיפת הדיירים. פעולה זו אינה מהווה אישור לבקשת הדייר – גם לא זמני – ועד להחלטת האספה בנדון, אין כל שינוי בדמי הוועד או תנאי התשלום.
אסיפת הדיירים מוסמכת לקבוע, ברמה העקרונית ולא האישית, נהלים כלליים ושוויוניים בעניין, כולל מתן שיקול דעת בעניין לוועד הבית, באופן חלקי או מלא. ברם, איני ממליץ על כך, שכן פתיחת פתח, ולו צר, בענייניים רגישים אלה, עלולה להיות חרב פיפיות. באשר לסמכות אסיפת הדיירים ליתן הנחה, דחייה או כל הקלה כספית אחרת, לבעל דירה מסוים – ספק רב אם האסיפה מוסמכת לכך, ברוב רגיל או מיוחד. הנחה לאחד פירושה העלאת התשלום לאחר. הדבר מנוגד לעקרון השוויון. במקרה זה הדבר גם פוגע בזכות הקניין. "החיוב בדמי ועד נגזר מעצם הזכות הקניינית, יהא מצבו הסוציו-אקונומי של בעל הזכות כאשר יהא. מצב כלכלי יכול שיישקל במסגרת הליכי הוצאה לפועל אם רשויות אלו תופעלנה על ידי צד מעונין." לפיכך, בעניינים אלה מן הראוי לפעול רק אם כל בעלי הדירות מסכימים.