ההגדרה של רכוש משותף בחוק המקרקעין היא הגדרה שיורית: כל חלק של הבית המשותף, שאיננו פרטי. במילים אחרות, בבית משותף יש אך ורק שני סוגי רכוש: פרטי ומשותף.
רכוש משותף יכול להיות רכוש, שמשמש את כל בעלי הדירות, כמו למשל מקלט או חדר מדרגות, אבל יכול להיות גם רכוש (שטח או מתקן), שישמש רק שתי דירות. זה כבר הופך אותו לרכוש משותף. לכל דירה בבית משותף צמוד חלק בלתי מסוים ברכוש המשותף.
גודלו של חלק זה הוא כגודל הדירה, ביחס לדירות אחרות בבית המשותף. המונח "בלתי מסוים" כוונתו לכך שהרכוש המשותף בכל מטר או סנטימטר שלו, מחולק לבעלי הדירות על פי חלקם היחסי. לכל בעל דירה יש בעלות על כל חלקיק מהרכוש המשותף אולם לא ניתן להצביע על החלק שלו. ניתן לומר רק מה גודל החלק שלו. "הזכות של כל בעל דירה [ברכוש המשותף] היא זכות יחסית המוגדרת מתמטית ולא פיסית".
להגדרת דירה מרכיב פיזי ומרכיב ייעודי (כוונה). המרכיב הפיזי קובע, כי על דירה להיות תחומה מכל צדדיה, שהרי היא מורכבת מחדרים או תאים, והמרכיב הייעודי קובע, כי על הדירה להיות מיועדת למגורים, עסק או כל צורך אחר.
לכאורה גם להגדרת "רכוש משותף" יש מרכיב ייעודי, אולם נוכח העובדה, שההגדרה היא שיורית, כלומר כל מה שאינו דירה הוא רכוש משותף, הרי שאין צורך ממשי גם באפיון ייעודי לרכוש המשותף. רכוש משותף יכול להיות חסר נגישות לבעלי הדירות, שכן הוא יכול להימצא גם בתחום דירה מסוימת, כגון החלל מתחת לגג הרעפים, או צינור משותף שעור בתוך דירה.
הרכוש המשותף אינו מופיע בנסח הטאבו, אלא במרכיב אינטגרלי של הרישום – התשריט. עסקה בדירה תחול גם על החלק ברכוש המשותף הצמוד אליה, ואין תוקף לעסקה ברכוש המשותף בנפרד מן הדירה. אין בהוראה זו כדי למנוע פעולה הבאה להקטין או להגדיל את שטח הקרקע ברכוש המשותף. לשם המחשה, אם בבניין משותף 16 דירות זהות, הרי שלכל דייר יש למשל 1:16 משטח הגג (בהנחה שהגג הוא רכוש משותף ולא הוצמד לאילו מהדירות).
החלק היחסי הזה משתרע באופן בלתי מוגדר על פני כל שטח הגג. כלומר, בכל חלק של הגג יש לדייר את חלקו היחסי. כך בדיוק לגבי זכויות בנייה על הגג, אם יש כאלה.
שטחי הרכוש המשותף מתרחבים ככל שהבית מודרני ויוקרתי יותר. המתקנים המשותפים גם הם מתרבים והופכים להיות מורכבים ויקרים יותר לתפעול ותחזוקה. אם בעבר הרחוק שטח הרכוש המשותף היה פחות מ-10% משטח הדירות הפרטיות והצמדותיהן, כיום שטח הרכוש המשותף במגדלי מגורים מגיע ל-50% משטח הדירות הפרטיות (והן עצמן גדלו מאוד). מרחבי הלובי, החצר, המתקנים המודרניים (חדר כושר, אולם, מועדון, ברֵכה וכולי) – כל אלה הופכים את הרכוש המשותף לחלק עיקרי של הבית המשותף ואת ניהול הבית המשותף לחשוב ומורכב.