כאשר קבלן רוצה לשמור לעצמו חלקים מהבית המשותף שהוא מקים, עליו לעשות זאת ב"רחל ביתך הקטנה" כלומר באופן ברור, גלוי ומפורש, בלשון שאינה משתמעת לשני פנים. כל גריעה מהרכוש המשותף חייבת להיות מפורשת וברורה, ואם יש ספק הרי שתמיד הפרשנות תהיה כנגד הקבלן. המבקש ליטול חלק מן הרכוש המשותף זקוק להסכמת כל בעלי הדירות. הסכמה כזו חלה גם על הקבלן והוא יכול לקבל אותה רק אם החתים את הרוכשים על מסמכים שאומרים זאת במפורש. למשל בחוזה המכר ובמפרט הטכני, צריכה להיות הוראה ברורה, המוציאה רכוש מסוים מגדר הרכוש המשותף, ומשאירה אותו בידי הקבלן. כאשר אי אפשר להבין מחוזה המכר או נספחיו, שחלקים מסוימים – כגון מחסן, חניה, משרד, גג או זכויות בניה – הוצאו מהרכוש המשותף לטובת הקבלן, הרי שהוצאה זו אינה כדין.
אכן הבניין מלכתחילה הוא רכושו של הקבלן [המוכר], וכשם שמותר לו להשאיר דירה בבניין לרשותו, כך מותר לו לנהוג גם ברכוש המשותף, והכל בתנאי של גילוי נאות ובתנאי נוסף שהוצאה זו לא תגרום מטרד ותתבצע כדין. לגבי זכויות בניה על הגג – גם כאן צריך הוראה מפורשת ואין די בהצמדת הגג אלא יש לכתוב במפורש שגם זכויות הבניה עליו שייכות לקבלן.
כאשר קבלן מותיר לעצמו דירה או מחסן או חניה וכד' – הוא חייב לשאת בתשלומים בהם נושאים בעלי יתר הדירות.
לסיכום, הוצאת חלקים מהרכוש המשותף לטובת המוכר/הקבלן היא פעולה לגיטימית בתנאי שהיא נעשית בגלוי ובאופן ברור, דהיינו, הוצאה זו באה לידי ביטוי מפורש בחוזה המכר; בכל מקרה של ספק, הדין ייטה לטובת השארת החללים במסגרת הרכוש המשותף ולא הוצאתם מבעלות דיירי הבית ומשימושם.